הפילוסוף האחרון של יהדות ספרד – רַבִּי יוֹסֵף אַלְבּוֹ

הפילוסוף האחרון של יהדות ספרד רַבִּי יוֹסֵף אַלְבּוֹ (1380-1444)

פרק א'

רב ורופא, מחשובי הפילוסופים היהודים בכל הזמנים, תלמידו של רבי חסדאי קרשקש, ומחבר ספר העיקרים.

קווים ביוגרפיים

הפרטים הביוגרפיים על רבי יוסף אלבו מועטים ועטופים בערפל. הוא נולד בסביבות שנת 1380 ונפטר בקירוב לשנת 1444. רבי יוסף אלבו היה תלמיד מובהק של רבי חסדאי קרשקש ושאב אף מתורתו של רבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ). בתחילה כיהן ברבנות בעיר דארוקה שבאראגון, ולאחר מכן בסוריאה שבקסטיליה, שם חיבר את ספרו 'העיקרים'.

מעבר לכך, מעט מאוד ידוע על חייו של רבי יוסף אלבו. שתי תעודות ששרדו מלמדות על תפקידיו בקהילה: ב-1403 נתבקש להכריע יחד עם רבי חסדאי קרשקש בסכסוך משפחתי בקרב יהודי דארוקה. תיעוד נוסף מתעד דרשה שנשא ב-1433 במבצר העיר סוריאה בברית המילה של אברהם בנבנישתי. עובדה זו, יחד עם הסגנון הדרשני של פרקים רבים בספרו, תומכת בהשערה שרבי יוסף אלבו שימש כדרשן.

מלבד היותו הוגה דעות, בעל פולמוס, איש ציבור ודרשן – נפוצה בקרב החוקרים ההנחה שרבי יוסף אלבו עסק גם ברפואה. בכתב יד פריס (1014) מוזכר 'ספר רפואה' המיוחס לרבי יוסף אלבו.

בעיית העמידה של דת ישראל כנגד הנצרות העסיקה אותו מאוד והיא מהווה גורם מעצב ומרכזי בחייו. כמו כן, אפשר כמורשת מתורת רבו, העסיקה אותו מאוד גם סכנת המחשבה האריסטוטלית המערערת את אמונתם של משכילים בעם.

רקע – גזירות קנ"א

רבים מקשרים בין ספרד לגזירות על היהודים, רק בהקשר של גירוש ספרד בשלהי המאה ה-15. עוקבי המדור יודעים לומר שתלאות רבות רדפו את יהודי ספרד שנים רבות לפני כן.

אחת מנקודות השפל של הדת הנוצרית ביחס ליהודים היה בשנת ה'קנ"א – 1391, בה אירעו פרעות שלימים יכונו 'גזרות קנ"א', במהלכן פרעו נוצרים קתולים ביהודי ספרד כשהם רוצחים אלפים מהם, מעלים את בתיהם באש, ומסבים בתי כנסיות רבים לכנסיות.

כך למשל במהלך חודש יוני של אותה שנה, עבר גל החורבן והשמד מקהילה לקהילה והגיע לכל רחבי חצי האי האיברי: מאנדלוסיה לקסטיליה ומשם לוולנסיה, שבה נרצחו בז' באב מאתיים וחמישים איש תחת הסיסמה: "היהודים חייבים להתנצר או למות". הפרעות הגיעו עד לאיים הבלאריים, ובהמשך גם לקהילות קורדובה ומדריד. קהילות שלמות חרבו, כמו קהילת ברצלונה. בטולדו נרצח רבי יהודה נכד הרא"ש עם משפחתו ותלמידיו.

רבים מהיהודים לא עמדו בכפייה להתנצר, ונטשו את אמונתם. גזירות 1391 פתחו תקופה של לחץ כבד על יהדות ספרד להתנצר. לדברי ההיסטוריון האמריקני תיאופילו רואיס, עד ויכוח טורטוסה ב-1414 ואחריו, התנצרו בין 33% ל-60% מיהדות ספרד, כשהם יוצרים אוכלוסיית אנוסים עצומה. המומרים נותרו כיחידה חברתית מובחנת שהוסיפה לעורר את חשדם וקנאתם של "הנוצרים הישנים" (The Western Mediterranean and the World: 400 CE to the Present, Wiley, 2017. עמ' 120 והער"ש בעמ' 143).

בין המומרים הבולטים היה שלמה הלוי מבורגוס שבקסטיליה, שהפך לאיש דת נוצרי וחיבר את הספר Scrutinium Scripturarum – "חקירה ודרישה של הכתובים" שבו הסביר את המרת דתו. לדעתו, הפרעות קנ"א חשפו בפני היהודים את "דת האמת", והוא תמך בהמשך השפלת היהודים. לעומתו, מומרים רבים המשיכו לראות עצמם יהודים וזייפו נצרות רק כלפי חוץ. דוגמה לכך היא הפילוסוף רבי פרופייט דוראן, שהתנצר באונס בזמן הפרעות אך שמר על זהותו היהודית והמשיך לכתוב בעילום שם חיבורים לטובת היהדות ונגד הנצרות.

פרק ב'

אודות ויכוח טורטוסה ונגזרותיו, שהביאו בין היתר לכתיבת חיבורו המונומנטלי – ספר העיקרים.

ויכוח טורטוסה

בעיית העמידה של דת ישראל כנגד הנצרות העסיקה אותו מאוד והיא שהיוותה גורם מעצב ומרכזי בחייו.

בשיאה של תקופה קשה הזו התקיים אחד מהוויכוחים המפורסמים בימי הביניים – ויכוח טורטוסה. הוויכוח התפרס על פני כשנתיים – 1413 – 1414, בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו פרופייט דוראן האפודי (רבי יצחק בן משה הלוי), רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כמו רבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד כנציג קהילה אחרת.

האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני, שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז רק במובאות מהתלמוד הרומזות לכאורה שהמשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע מראש שהשאלה מהי דת האמת כבר ברורה. יוזם הוויכוח היה יהושע הלורקי (הירונימוס דה סנקטה פידה), רופאו של בנדיקטוס ויהודי מומר, שהגיש חיבור עם נושאים להתנצח בהם עם יהודים.

הנציגים היהודים הגיעו מעמדת נחיתות קשה – על יהושע הלורקי לא היו מגבלות, בעוד שעל היהודים נאסר להביע ביקורת על הנצרות. למעשה, לא היה זה ויכוח אמיתי אלא מעין הצגה שסופה ידוע מראש.

בעקבות הוויכוח, ב-1415 הוציא בנדיקטוס 'בולה' (מכתב פומבי מחייב) שחידשה הגבלות קשות על היהודים: איסור לשאת משרות ציבוריות, מגורים או מסחר עם נוצרים, ספרי התלמוד נאספו ונשרפו, וכל יהודי מגיל 12 חויב להשתתף ב-3 טקסים נוצריים בשנה. על מתנצרים נאסר לחזור ליהדות.

האימה החברתית והלחץ הכלכלי הכריעו את הוויכוח. יהודים רבים, כולל ראשי קהילות ומשכילים, התנצרו. התארכות הוויכוח גרמה נזק כבד – קהילות רבות נותרו ללא הנהגה רוחנית זמן ממושך. היהדות בספרד הייתה קרובה לחורבן, עד שב-1416 בטלה סמכותו של בנדיקטוס ומת המלך פרננדו, והיהודים החלו מתאוששים.

השתתפותו של רבי יוסף אלבו בוויכוח והנגזרות שלו, היוו את הרקע לחיבור ספר העיקרים – אחד הספרים המשפיעים בתולדות מחשבת ישראל.

ספר העיקרים

'ספר העיקרים' של רבי יוסף אלבו הוא למעשה סיכום של תהליך חשיבה ממושך שהתחיל במשנת הרמב"ם והתפתח במאה ה-14 ובראשית המאה ה-15. כפי שכתבנו בשבוע שעבר, המוטיבציה לחיבור זה קשורה למה שנתגלה לעיני רבי יוסף אלבו בוויכוח טורטוסה – בין היתר חילוקי הדעות המחשבתיים בנושאים יסודיים בין חכמי התורה עצמם. לפיכך הרגיש בצורך לבחון את כלל ההצעות שעלו בסוגיות המחשבתיות, ולהציע משנה סדורה ומקיפה שתזכה להסכמה כללית רחבה בקרב רבנים ותלמידי חכמים בספרד. על אף היותו תלמיד מובהק לרבי חסדאי קרשקש, לא אימץ את גישתו בלבד אלא העדיף גישה אקלקטית, המבוססת על גיבוש ואיחוי של שיטות שונות.

משנתו העיונית של רבי יוסף אלבו היא משנה אקלקטית, מלוקטת ממגוון מקורות של חכמי התורה לדורותיהם: רבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן, רבי חסדאי קרשקש ורבי שמעון בן צמח דוראן. היא גם מושכת השפעה ממקורות חיצוניים, במיוחד מכתבי אריסטו ופרשניו הערביים כאבן-סינא ואבן-רושד, וממתנגדיהם כאל-גזאלי, וכן מעבודות חכמים נוצריים בני תקופתו. עם דעותיהם הוא מתווכח במישרין ובעקיפין.

עם זאת, רבי יוסף אלבו לא אסף את דבריהם בצורה מכנית, אלא התיך אותם מחדש בכור מחשבתו היוצרת. הוא הכריע ביניהם בטוב טעם ומתוך שיקול דעת, והאיר אותם בהארה חדשה. כך יצר סינתזה חדשה ומקורית המורכבת מערכי היסוד של הפילוסופיה היהודית.

ד"ר דרור ארליך (בספרו: הגותו של רבי יוסף אלבו) מצביע על כך שספר העיקרים נכתב בסגנון כתיבה אזוטרית, והוא יצירה הגותית מחושבת ושיטתית המשקפת שיטה חדשנית, שלא כולה שקופה כלפי קבוצות קוראים מסוימות.

פרק ג'

על חיבורו המונומנטלי 'ספר העיקרים', על משנתו התיאולוגית והפילוסופית, ועל שאר ספריו בתחומי דעת שונים.

לאחר שתיארנו מתקופתו האנטי-יהודית על רקע גזירות קנ"א בסוף המאה ה14, ועל חלקו בוויכוח טורטוסה שהביאה את רבי יוסף אלבו לכתוב את חיבורו – ספר העיקרים, הגיע העת לצלול קמעה למשנתו בספר זה, ולהכיר מעט מעיקריה.

משנת העיקרים

רבי יוסף דן במניין העיקרים של קודמיו, ובפרט בשלושה עשר העיקרים שקבע הרמב"ם, ומציע את שיטתו. הוא מסביר – בעקבות רבי שמעון בן צמח דוראן – שכשם שלכל מקצוע מדעי ישנן "התחלות", שמקצתן בגדר "אקסיומות" ממש, ומקצתן לקוחות ממקצוע קודם שבמסגרתו הן הוכחו, כך גם בנוגע לעיקרי האמונה, עלינו לקבוע תחילה מהן ה"התחלות" ההכרחיות לאותו מקצוע, ולאחר מכן לפתח את המתחייב מהן בסדר מדעי חמור.

שלושת העיקרים:

1.            מציאות הקב"ה

2.            תורה מן השמים

3.            שכר ועונש

השורשים הנגזרים מהעיקרים:

מן העיקר הראשון נובעים ארבעה שורשים: אחדות הא-ל, אי היותו גשמי, אי היותו תלוי בזמן, והיותו שלם בכל השלמות; מן העיקר השני נובעים שלושה שורשים: ידיעת הא-ל (שהקב"ה יודע את המציאות כולה), נבואה (שקיימת דרך תקשורת בין הקב"ה לבני האדם), ושליחות השליח; ומן העיקר השלישי נובע שורש אחד: ההשגחה (שה' משגיח על הקורה בעולמו). סך הכול ישנם, לפי רבי יוסף אלבו, אחד-עשר עיקרים ושורשים בדת היהודית.

המבנה הספרותי

ספר העיקרים לא נכתב כולו כאחד: בראשונה נכתב המאמר הראשון כחיבור נפרד ואחר כך נוספו לו עוד שלושה מאמרים, ולמרות זאת המסגרת הספרותית המקיפה אותו היא שלימה ואחידה.

המאמר הראשון דן במשנת העיקרים במובנה המצומצם. רבי יוסף אלבו מציין את הצורך בדיון זה, מתאר את קשייו וסכנותיו, נושא ונותן עם קודמיו (במיוחד עם הרמב"ם), מניח את היסודות המדיניים של תורת העיקרים ואת חשיבותם. לבסוף הוא דן בכללות שאלת אימות הדת האלוקית ובהבחנתה מדת מדומה וכוזבת, בשאלת היתכנותן של כמה דתות אמיתיות שונות זו מזו, ובשאלת הרשות הנתונה למאמין לחקור על אמיתת דתו.

המאמר השני מיוחד לעיקר הראשון – מציאות הא-ל, ולשורשים הנמשכים ממנו.

המאמר השלישי עוסק בעיקר השני – תורה מן השמיים – ולשורשים הנובעים ממנו, תוך שהוא מעמיד במרכזו את הדיון בתכלית האדם בעולם ובאופני השגתה; בנבואה, אופני השינוי האפשריים בדת האלוקית, בייחודה ונצחיותה של תורת ישראל, ולבסוף בדרך שבה מביאה התורה אל השלימות.

המאמר הרביעי עוסק בעיקר השלישי – השכר והעונש – ובו דיון בשאלת ידיעת הא-ל, שאלת חופש הבחירה והוכחת מציאותה של השגחה פרטית.

ספריו

המפורסם בחיבוריו הוא ספר העיקרים. ספרו זה אכן זכה לתפוצה נרחבת ביותר, והיה לאחד החיבורים המחשבתיים הפופולריים ביותר בקרב לומדי התורה. אחת הראיות לפרסומו ולהערכה העצומה שזכה לה – היא העובדה שהוא נמנה בין החיבורים התורניים הראשונים שזכו להיות מודפסים. דפוס ראשון יצא בשונצינו בשנת 1485, ולאחר מכן חזר ונדפס פעמים רבות, והשפיע רבות על בעלי המחשבה בקרב תלמידי החכמים בדורות שלאחריו עד ימינו אנו.

אגב, הספר הושלם בסביבות שנת 1425, אבל פורסם לראשונה רק לאחר פטירתו, כ-60 שנה מאוחר יותר, סביב שנת 1485.

עם זאת, ועל אף שהוא המרכזי שבחיבוריו, דרור ארליך (בתוך: הגותו של רבי יוסף אלבו, עמ' 18 ואילך) מעריך שככל הנראה ספרים נוספים חוברו על ידו, אלא שמרביתם אינם מצויים בידינו:

1. "האחד" – ספר פולמוס בספרדית (הספר לא נדפס), שאולי מתייחס לוויכוח הממשי שהתנהל בטורטוסה, ומטרתו הייתה חיזוק אמונת נצחיות התורה בקרב היהודים.

2. "מאה דפין" – פלפולים בעיקרי האמונה (אפשר שזו גירסה מוקדמת למאמר הראשון ב"ספר העיקרים").

3. תשובה הלכתית בסוגיית "אישה קטלנית" – מכתב תשובה לשאלה הלכתית בנוגע לדינה של אישה שנתאלמנה משני בעליה, כאשר האחד מת מוות טבעי והאחר נהרג בפרעות. השאלה הייתה, האם חל על אישה זו דין "קטלנית" ואסורה היא בנישואין אחרים, או שמא לא חל עליה דין זה נוכח הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות שהובילו למותו של אחד משני הבעלים.

ארליך סבור כי אמנם זוהי תשובה אחת ששרדה והגיעה לידינו, אולם ברי כי למעשה כתב רבי יוסף אלבו תשובות הלכתיות רבות לשאלות הלכתיות חמורות שהופנו אליו, אלא שהן אבדו ולא הגיעו לידינו.

4. "ביאור מלות ההיגיון לרמב"ם" – חיבור הכולל פירוש קצר ומקוטע למרבית פרקי מילות ההיגיון. יש לשער כי מלבד העניין המדעי הטהור שגילה ר"י אלבו בלוגיקה, יש לראות את עיסוקו בתחום גם על רקע מרכזיותו של הוויכוח האנטי-נוצרי בחייו, דהיינו לימוד תורת ההיגיון ככלי עזר בפולמוס.